עמותת 'אחווה'-ליווי רוחני פועלת משנת 2004, העמותה מכשירה אנשים להיות מלווים רוחניים לחולים בבתי חולים, בתי אבות, והוספיסים "אנו רוצים שאנשים ייפרדו בשלום ובשלווה מן העולם".

כל מי שלבו נחמץ מלראות קשישים ואנשים בדמי ימיהם אשר הולכים אל הלא נודע כאשר הם עדיין לא "סגרו מעגלים" בחייהם, כאשר לא הייתה לידם בשעות הדמדומים של החיים אוזן קשבת, ודאי ישמח לשמוע על עמותת 'אחווה' אשר פועלת מזה כשנתיים ומכשירה אנשים להיות מלווים רוחניים בבתי חולים, בתי אבות, והוספיסים. איווט רונן יוזמת ומנהלת העמותה: "המטרה היא שהמערכת הרפואית תשתף איתנו פעולה ותכיר בצורך לאפשר לנו להכנס ולעזור לחולים ובני משפחתם.".

היום יותר מתמיד מבינה איווט את המשמעות של הקמת העמותה לליווי רוחני, שיזמה בשנת 2004 לאחר מותה של אחותה ממחלת הסרטן. איווט ליוותה את אחותה שלקתה במחלה במשך 5 שנים: "אני נוכחת בשינוי שאנשים עוברים כאשר יש מישהו לידם שמבין אותם ויש בידיו את הכלים להתמודד עם סיטואציה לא פשוטה". איווט חוזרת לאותם רגעים מכוננים אשר חוותה עם אחותה ברגעיה האחרונים: "בלילה האחרון אחותי היתה מסוממת בסמי הרגעה וזעקה לשמים, חיבקתי אותה וביקשתי ממנה לשחרר את עצמה מהגולם ולעוף כמו פרפר תרגלנו זאת יחד כשהיתה בתקופות טובות יותר שלה ".הזרעים הרעיוניים שניטעו לאורך הליווי של אחותה, נבטו מספר שנים אחר כך כחזון של עמותה לליווי רוחני שהקימה איווט .העמותה משתפת פעולה עם ארגונים שונים מתחום הרפואה. כך נוצר שיתוף פעולה עם ספיריט טל אור, אחות מוסמכת אשר מנהלת מחלקת חולים סופניים בבית החולים בכפר סבא ומשמשת כ'אחראית מוטיבציה' במרכז הדיור המוגן של מכבי 'בית בלב' ברמת השרון. איווט: "החיבור ביני לבין ספיריט היה מידי והיא עצמה הביעה רצון להצטרף לעמותה.; אני הבאתי את הרעיונות והיא הביאה לי את הקרקע שבה אני מיישמת זאת".

בתוקף תפקידה כאחות מזה כשלושים שנה, הבינה ספיריט שהמערכת לא תמיד עונה על כל הצרכים של החולים: "הבנתי שלא תמיד שמים לב אל הנשמה. אומנם עשינו קורסים של תמיכה לאנשי מקצוע אבל העדר היסוד ההוליסטי תמיד בלט". מיד עם שילובם של המתנדבים במחלקה, שמה לב ספיריט לשינוי שהביאו איתם המלווים הרוחניים: "הכל השתנה: הדיבור, היחס לחולים, הקשב. והדגש הוא על לא לדבוק ברוטינה כלשהי. חולה רוצה סיפור אז מספרים לו, חולה רוצה שיחה אז נותנים לו את הבמה החולה תמיד במרכז". "באחד המקרים," מספרת לי ספיריט, "אחד החולים פיתח קשר טוב עם המלווה השתקם כל כך טוב - עד שהחזרנו אותו הביתה" היא
מספרת לי בגאווה.
קורס ליווי רוחני נועד להרחיב את כישוריהם, של אלו המגיעים מתחום הרפואה הקלסית, המשלימה וממאמנים הלומדים לפתח את הקשב והחמלה ורוצים להתנסות בתחום חדש יחסית. כזאת היא חנה גרינבוים, חברת העמותה שעוסקת מזה שנים בענף הרפואה המשלימה כמטפלת מוסמכת בשיטות 'מוח אחד' ו'ביואורגונומי. לשאלה כיצד היא הגיעה לקורס היא עונה:כחברת העמותה השתתפתי בתוכנית העשרה "מלאך" ולאחר מכן נשלחתי לעבודה התנדבותית בבית החולים.לאחר ראיון עם הצוות ניתן לה על פי בקשתה ללוות חולה סופני: "התברר לי שאולי הדבר החשוב ביותר למי שרוצה ללוות אדם בשלבי חייו האחרונים הוא להיות במצב של 'ניקיון פנימי'. במצב זה ניתן להסתכל על האדם בגובה העיניים, מה שמאפשר התמודדות טובה יותר עם הנושא .חיכיתי כמעט שנה עד שנפתח הקורס. אל העמותה הגעתי דרך חבר טוב שהמליץ לי על העמותה.".

במהלך הליווי, כמו שקורה לרבים מבין אלו שעוסקים בכך, גם המלווה וגם החולה עוברים תהליכים נפשיים. חנה: "המפגש הישיר עם הסופיות של החיים פיתח אצלי סוג של ענווה והבנה לכל התהליך. כי אצלנו בבית נושא המוות היה בבחינת טאבו מוחלט. לא דיברו על כך, לא ראינו זאת, כך שהליווי היה מבחינתי התמודדות חדשה עם הנושא". חנה מספרת כי השהות הזאת במחיצתו של אדם הקרוב אל המוות מפתח רגישויות הן אצל החולה והן אצל המלווה: "החולה מפתח רגישויות לדברים קטנים. ופעמים רבות זה בעצם ללווות את המשפחה התומכת".

באחד המקרים שחנה ליוותה נשאר זכרון שלא יישכח ממנה במהרה: " היה זה אדם שחלה במחלה קשה והוא לא ממש נתן לי לתמוך בו. בשלב מסוים הבנתי שמה שחשוב לו באמת אלו הילדות שלו. ואני זוכרת שרק כשאמרתי לו שאני אעשה כל שאוכל על-מנת לעזור לבנות לאחר לכתו הוא פתאום כבמטה קסם נרגע ונהייה אדם יותר שליו". אך השיא היה כאשר חנה נאלצה לנסות להכריע בדילמה הקשה מכל: "הבנות שלו התקשרו אליי ובקשו את עצתי בשאלה האם לחבר את החולה אל מכונת הנשמה או לא? הסוגייה הייתה קשה שבעתיים כיוון שאחת האחיות היא בחורה דתייה ששללה זאת מכל וכל". חנה הבינה שאין לה את הזכות לפסוק בעניין זה: "אבל תחושה פנימית שלי אמרה לי שהעניין ייפתר". "באחד הימים," מספרת חנה, "המלצתי לבנות ללכת אליו ולומר לו בשיא הפשטות שהן אוהבות אותו ושאם הן יצטרכו הן לא יהססו לבקש עזרה מאחרים". "רבע שעה לאחר מכן," מספרת חנה, "הוא החזיר את נשמתו לבוראו". לחנה יש הסבר לכל מה שקרה: "לחולה הזה היה חשוב שהמשפחה תשלים עם מותו הקרב ותשחרר אותו. מה שמוביל אותי למסקנה שלפעמים החיים הם אלה הצריכים לשחרר את אלו ההולכים למות".

משך הקורס הוא כ-9 חודשים. 90 שעות כולל התמחות של 5 חודשים בבית חולים בליווי סופרויזין.בקורס לומדים ומתנסים בתיאוריות ושיחות עם אנשי מקצוע אשר תחומם משיק לנושא. כך ד"ר כרמל שלו, משפטנית המתמחה בביו-אתיקה וזכויות אדם, מרצה על התחום המשפטי עם דגש על 'חוק החולה הנוטה למות' אשר "להרבה אנשים אין מידע ברור לגביו, כיון שהחוק מסובך ומצריך חתימה על נושאים רבים"..

השיעור "המשפחה והחולה"הועבר ע"י רחל אטון - מטפלת משפחתית, מרצה בבית המדרש לרבנים במסגרת 'ההיברו יוניון קולג' ומנחת תוכנית 'שבר ותיקון' של בית-המדרש הפלורליסטי 'קולות'. רחל יודעת על מה היא מדברת, שכן בעצמה היא חוותה אובדן יקר כאשר בתה חלתה במחלה קשה. את הנוכחים בחדר היא משתפת בדילמות ובקשיים שעוברים על משפחה שיקירה שוכב על ערש דווי. למלווים היא מציעה לא לקחת מיד את תפקיד המטפל, ומיד בקהל מציע אחד הנוכחים "לאפשר מרחב שבו המלווה יוצר תנאים טובים לחולה לומר את אשר על לבו". שאלתי את רחל לגבי הדילמה שאני מניח רבים נתקלים בה כאשר המלווה נדרש אולי בכל כורחו להיות מעין צד שלישי בוויכוחים או עניינים בלתי פתורים שעולים בין בני המשפחה: אטון מסבירה שמאוד רצוי לא לקחת צד "ולא להישאב אל המהומה המשפחתית". מצד שני היא מציעה גם לא להיות יותר מדי מרוחקים. אחת המשתתפות קוראת לדבר הזה "לרקוד נכון בין הסיטואציות".

בסוף היום איווט דואגת לספר לי ש"אנו מאוד רוצים להפעיל מערכת שבה אנו מגייסים תרומות, כדי לאפשר לחולים לקבל את השירות ללא תשלום והתרומות יאפשרו להכשיר ולשלם למלווים. "אני שואפת שהליווי יתקבל במערכות הרפואיות ויוכר כצורך לכל דבר". ויש לה עוד חלום שהיא חושבת עליו: "אני מדמיינת בעיני רוחי את ההוספיס שיוקם בחיק הטבע לשם יבואו אנשים להיפרד בשלום ובשלווה מן העולם".

מעת יעל עיני
יעל עיני בעלת תואר "פסיכולוגיה וניהול" ומנהלת את להיפתח לחיים - מרכז לריפוי וצמיחה אישיתרגע לפני המוות ואנו עומדים מול מיטת חוליו של הקרוב לנו.
איך מאפשרים למישהו ללכת?
איך מאפשרים לעצמנו להיפרד ולהמשיך לחיות?

בתרבויות שונות קיימים מנהגים שונים של הכנת האדם לקראת המעבר למסע לעולם הבא. בחלק מהתרבויות, הדבר קורה כאשר האדם עוד בחיים, ובחלקן כאשר האדם נפטר. הנצרות מאפשרת לאדם וידוי כאשר הוא נמצא על ערש דווי. בתרבויות עתיקות, כאשר היה ברור שהאדם עומד למות, רחצו את גופו ובישמו אותו כהכנה למסע. ביהדות, אנחנו עורכים מסע הלוויה, בו אנחנו מלווים את המת בדרכו האחרונה, וקוראים על קברו "קדיש". במצרים העתיקה, בנו לפרעה שעמד למות סירה, והשיטו אותו בסירה, כאנלוגיה למסע שנפשו עוברת.

הפרידות הן שונות ומגוונות, לעיתים הן עוסקות בהיבט הפרקטי של המוות והמסע לאחר המוות, ולעיתים הן עוסקות בהיבט הרגשי של המלווים את הנפטר.

כאשר אדם נפטר, פעמים רבות, אנו הנשארים, חווים כעס ותסכול ותחושת החמצה, על כך שלא אמרנו את כל אשר על ליבנו. שנתנו לאדם ללכת מבלי לאהוב אותו, מבלי לומר לו שהוא אהוב. מבלי לכעוס עליו, מבלי לסלוח. המחסור הזה, בפרידה, יוצר חור, תחושה של פספוס ותסכול, אשר מעיקה עלינו הנפרדים, ומשאירה אותנו באנרגיה לא פתורה.

לדעתי, כדי לאפשר למישהו ללכת אנחנו צריכים לומר את כל אשר על ליבנו.
עלינו לנקות את עצמנו מכל התחושות והכי חשוב עלינו לסלוח ולבקש סליחה.
כשאדם הולך מאיתנו, הדבר שהכי קשה לנו איתו, פעמים רבות, הוא שלא דיברנו. לא נפרדנו ולא אמרנו לו עד כמה אנחנו אוהבים אותו.

טקס הפרידה מאפשר לנו לאחד אנרגיות, לסלוח ולהיסלח, לאהוב ולדעת שהצד השני שמע אותנו.

טקס הפרידה, מאפשר גם לקרוב לנו, לשחרר את הפחדים שלו מהמוות, להרפות, ולעזוב באמונה ובאהבה את העולם הזה. הטקס מאפשר לאדם ההולך למות, מקום בטוח לחוות אהבה וסליחה וגם לבקש סליחה, מאלו שהוא חש שהוא רוצה בסליחתם.

נכון, פעמים רבות, אנחנו עומדים מול מיטתו של הקרוב לנו ויש לנו הרבה כעס עליו. עליו ועל מעשיו כלפינו. אך יום אחד בעתיד, ייתכן ונגיע למקום שבו נמחל לו על מעשיו- ואז כבר יהיה מאוחר מדי. עדיף לבקש ולתת את הסליחה עכשיו, ובבוא היום, כשבאמת נסלח, נדע שכבר נמחל לנו ושכל ההדורים יושרו.

עדיף לומר עכשיו: "אני אוהב/ת אותך" ולא להבין זאת עוד 20 שנה מאשר להרגיש צביטה בלב על כך שמעולם לא אמרנו זאת.

כשהאדם שוכב על ערש דווי, גם אם הוא חסר הכרה- נשמתו עדיין נמצאת כאן. הוא שומע! תהליך הסליחה, הוא תהליך של ריפוי: הן לנשמה שעוד רגע מתעתדת לעזוב אותנו והן לנו, אשר עדיין מתהליכים על פני הכדור.

במרץ 2007 הופיעה כתבה בעיתון לאשה אודות איווט רונן והמסע שהוביל אותה לעיסוק בנושא הליווי הרוחני ובהמשך להקמת העמותה.