22nd יוני 2007
טקס פרידה
מעת יעל עיני
יעל עיני בעלת תואר "פסיכולוגיה וניהול" ומנהלת את להיפתח לחיים - מרכז לריפוי וצמיחה אישיתרגע לפני המוות ואנו עומדים מול מיטת חוליו של הקרוב לנו.
איך מאפשרים למישהו ללכת?
איך מאפשרים לעצמנו להיפרד ולהמשיך לחיות?
בתרבויות שונות קיימים מנהגים שונים של הכנת האדם לקראת המעבר למסע לעולם הבא. בחלק מהתרבויות, הדבר קורה כאשר האדם עוד בחיים, ובחלקן כאשר האדם נפטר. הנצרות מאפשרת לאדם וידוי כאשר הוא נמצא על ערש דווי. בתרבויות עתיקות, כאשר היה ברור שהאדם עומד למות, רחצו את גופו ובישמו אותו כהכנה למסע. ביהדות, אנחנו עורכים מסע הלוויה, בו אנחנו מלווים את המת בדרכו האחרונה, וקוראים על קברו "קדיש". במצרים העתיקה, בנו לפרעה שעמד למות סירה, והשיטו אותו בסירה, כאנלוגיה למסע שנפשו עוברת.
הפרידות הן שונות ומגוונות, לעיתים הן עוסקות בהיבט הפרקטי של המוות והמסע לאחר המוות, ולעיתים הן עוסקות בהיבט הרגשי של המלווים את הנפטר.
כאשר אדם נפטר, פעמים רבות, אנו הנשארים, חווים כעס ותסכול ותחושת החמצה, על כך שלא אמרנו את כל אשר על ליבנו. שנתנו לאדם ללכת מבלי לאהוב אותו, מבלי לומר לו שהוא אהוב. מבלי לכעוס עליו, מבלי לסלוח. המחסור הזה, בפרידה, יוצר חור, תחושה של פספוס ותסכול, אשר מעיקה עלינו הנפרדים, ומשאירה אותנו באנרגיה לא פתורה.
לדעתי, כדי לאפשר למישהו ללכת אנחנו צריכים לומר את כל אשר על ליבנו.
עלינו לנקות את עצמנו מכל התחושות והכי חשוב עלינו לסלוח ולבקש סליחה.
כשאדם הולך מאיתנו, הדבר שהכי קשה לנו איתו, פעמים רבות, הוא שלא דיברנו. לא נפרדנו ולא אמרנו לו עד כמה אנחנו אוהבים אותו.
טקס הפרידה מאפשר לנו לאחד אנרגיות, לסלוח ולהיסלח, לאהוב ולדעת שהצד השני שמע אותנו.
טקס הפרידה, מאפשר גם לקרוב לנו, לשחרר את הפחדים שלו מהמוות, להרפות, ולעזוב באמונה ובאהבה את העולם הזה. הטקס מאפשר לאדם ההולך למות, מקום בטוח לחוות אהבה וסליחה וגם לבקש סליחה, מאלו שהוא חש שהוא רוצה בסליחתם.
נכון, פעמים רבות, אנחנו עומדים מול מיטתו של הקרוב לנו ויש לנו הרבה כעס עליו. עליו ועל מעשיו כלפינו. אך יום אחד בעתיד, ייתכן ונגיע למקום שבו נמחל לו על מעשיו- ואז כבר יהיה מאוחר מדי. עדיף לבקש ולתת את הסליחה עכשיו, ובבוא היום, כשבאמת נסלח, נדע שכבר נמחל לנו ושכל ההדורים יושרו.
עדיף לומר עכשיו: "אני אוהב/ת אותך" ולא להבין זאת עוד 20 שנה מאשר להרגיש צביטה בלב על כך שמעולם לא אמרנו זאת.
כשהאדם שוכב על ערש דווי, גם אם הוא חסר הכרה- נשמתו עדיין נמצאת כאן. הוא שומע! תהליך הסליחה, הוא תהליך של ריפוי: הן לנשמה שעוד רגע מתעתדת לעזוב אותנו והן לנו, אשר עדיין מתהליכים על פני הכדור.